בשנת 2003 התקשר אלי מנהל מוסד לילדים ולבוגרים עם הפרעות התנהגות ופיגור קל.

המנהל סיפר לי כי שמע שיש ב"בית שקמים" מקום פנוי והוא מבקש שנבוא לפגוש את יניב – אחד

המתבגרים – כדי לנסות לקלוט אותו. הוא מאמין כי במסגרת חינוכית אחרת יש לו סיכוי להשתקם מבחינה התנהגותית ותפקודית.

הגעתי יחד עם העובדת הסוציאלית שלנו כדי לפגוש אותו במסגרת שהוא חי בה.

פגשנו מתבגר מבוהל, חסר שקט, ומתקשה בדיבור. היה ברור כי הוא משדר מצוקה.

עד היום אין לי הסבר מדוע הוא שבה את לבי. החלטתי לתת לו סיכוי ולקבלו ל"בית שקמים" למרות הסתייגות העובדת הסוציאלית ושלא על פי הליכי הקבלה הרגילים. האינפורמציה על תפקודיו הייתה בסיסית ביותר, ועם זאת חשתי כי דחוף להוציאו מן המקום. השנה הראשונה לקליטתו הייתה

קשה. יניב היה אוגר מזון בחדרו, מסתיר את חפציו, מתפרץ לעתים תכופות, מגיב באלימות, ובעיקר, חסר גבולות. בנינו עבורו תכנית קידום אישית, ובשילוב כל אנשי הצוות, ראינו איך הוא משתפר, משתף פעולה ומגלה רצון להצליח. שידרנו לו המון אהבה, ובעיקר, פעלנו כדי להחזיר לו את האמון בעצמו ולבנות אמון בסביבה החדשה שלו. היה ברור לנו כי המרכיב העיקרי בהתנהגותו נובע מיצר ההישרדות שסיגל לעצמו בחייו הקודמים במסגרות סגורות. בתהליך עקבי הצלחנו להפיג את תחושות החרדה, המגננה וחוסר האמון שבהן היה נתון. עם הזמן התגלה לכולנו יניב אחר, היודע ליהנות, להשיב יחס לחבריו, ובעיקר, להאמין בעצמו ובסביבה שהוא חי בה.

כיום יניב בן 31, עובד בשופרסל, מצליח בעבודתו ואהוב על מעסיקיו. הוא עצמאי בתפקודיו, זוכה

להערכה מצד חבריו ומצד אנשי הצוות, ויש לו חברה.

כולנו חשים סיפוק גדול מהצלחתו וגאים בתהליך שעשינו ביחד.

 

דב שפילמן – מנהל "בית שקמים"

 

הסיפור של יניב